האם באמת מתקיימים הצלחה או כישלון?

האם באמת מתקיימים הצלחה או כישלון? 
 

לוהאריה
6.5.2018
 

 

מוקדש באהבה ענקית לכל הפוסעים בדרך 

    

בתוך חברה המקדשת הישגיות ותחרותיות, רבים עוברים התנסויות המותירות בהם חוויה של כישלון.

חווית הכישלון צרובה בנפש ומלווה בפעמים רבות בטראומה רגשית, כאב ומפח נפש, פגיעה בערכיות וגיבוש תפישת עולם הססנית התופשת את החיים כמרחב רווי במכשולים, קושי, מאמץ ועול.

מהו כישלון 

לפי ההגדרה המילונית כישלון הינו " אי השגת מטרה, חוסר הצלחה".

אך האם באמת מתקיימים הצלחה או כישלון?

הדבר תלוי בסף התודעה ובאופן בו אנו תופשים את המציאות...

***

כישלון מבטא פער בין הרצוי למצוי אשר לא גושר.

הקִטְלוּג של פער זה כ"שלילי" ו-"רע" היא ההופכת את הכישלון מאנליזה נטולת שפיטה וחִיווּי על כך שמתקיים פער עליו נדרש לגשר, לחוויה נפשית טעונה במטען שלילי, המלווה במפח נפש ושפיטה עצמית, שפעמים רבות פוגמים בערך העצמי ויוצרים טראומות, מעצורים וחוסר רווחה נפשי.

על מנת להשתחרר מן הקטלוג שהנפש יוצרת של "הצלחה" או "כישלון", יש להשתחרר ממוחלטות וסיווג של המציאות דרך העדשה של ״שחור״ או ״לבן״, ולהכיר בכך כי "כישלון" ו"הצלחה" הם רק שני מצבים מתוך סקאלה רחבה של אפשרויות מימוש, עליה ניתן לנוע בתוך תהליכי החיים השונים.

מעבר לנקודות של "הצלחה" או "כישלון", קיימים הרבה מאוד מצבים נוספים, כאשר אף אחד מן המצבים הללו אינו מגדיר את העצמי. גם לא "הצלחה" או "כישלון".

פירוק המטען הרגשי והדעות הקדומות הקשורות להצלחה או כישלון, מוביל להכרה כי הצלחה או כישלון אינם מגדירים את העצמי, משחרר מן הפחד להיכשל ומאפשר להתייחס בשוויון נפש הן כלפי הצלחה והן כלפי כישלון, זאת מתוך מודעות לכך שאלו רק שתי נקודות ציון על פני תהליך רחב ומרובד שהתרחשה בו התפתחות ולמידה.

בהקשר הזה  ממליצה לקרוא את חבילת התודעה
"שוויון נפש ככלי ליצירת בהירות וחופש" 

***

בחברה הישגית הרגילה לחלק ציונים, למדוד הישגים באמצעות מדדים כמותיים ולקטלג "הצלחה" כ-"טוב" וכישלון כ-"רע", ישנה נטייה לקטלג את ההישגים באופן הישרדותי ודיכוטומי ( ״טוב״ או ״רע״, ״שחור״ או ״לבן״, ״הצלחה״ או ״כישלון״, ״מצוין״ או ״בלתי-מספיק״ וכו') ובכך להתבונן על בחירות שנעשו ועל התוצאות וההישגים ולחשב "רווח" ו-"הפסד".

ההתבוננות על כישלון כעל הפסד, מתבוננת על הכישלון ככזה הפוגם בתנועה ההישגית והתחרותית החותרת להשגת יעד וכיבוש מטרות.

במצב תודעה שכזה, הפחד מכישלון יכול להוביל לשני כוחות מקוטבים אשר אינם מאוזנים: פחד מכישלון המהווה כוח דחף חזק ולעיתים אף דורסני ושרירותי, המעודד את האדם לעמוד באתגרים ולהתפתח, או פחד מכישלון המהווה כוח בלימה ויוצר אין אונות, מעצורים נפשיים והימנעות מאתגרים ומהתנסויות חדשות.

כאמור, נדרש לשחרר את המטען הנפשי המחובר להצלחה או כישלון ולהכיר בכך כי בשני המצבים הללו טמונות מערכות של התנסות ולמידה המפתחות את האדם ומעשירות אותו.

משמע  אין כישלון או הצלחה, אין טוב או רע, אין רווח והפסד – יש התפתחות ולמידה

בפועל, בכל "כישלון" טמון רווח רב, הנובע מן הלמידה והחכמה שנוצרו בתהליך.

שינוי התפישה וההכרה בכישלון כ-נכס, משנה לחלוטין את חווית החיים ומולידה התנהלות שיש בה סקרנות, התנסות ולמידה מתוך ביטחון קיומי, ערך עצמי והרבה רווחה.

***

על מנת להבין את הרעיון, נסו לדמיין דרך המחברת בין עיר אחת לאחרת.

העיר בה מצוי האדם הינה נקודת המוצא (המצוי - המקום בו האדם נמצא בהווה) ואילו העיר אליה מבקש להגיע האדם היא נקודת היעד (הרצוי - המקום אליו האדם שואף).

לאורך הכביש מצויות תחנות ובהן כפרים רבים שונים ומגוונים.

הכפרים פרושים על פני הדרך בין הרצוי למצוי וטומנים בחובם חוויות ואתגרים שכולם יכולים להעשיר את האדם הפוסע בדרך.

אדם אחד הגיע אל עיר היעד, ואילו האדם השני עבר בדרך ועצר באחד הכפרים.

האם עיר היעד אליה הגיע האדם הראשון מגדירה אותו? האם הכפר בו עצר האדם השני מגדיר אותו? התשובה היא לא. שני האנשים מבקרים ביעדים אליהם הגיעו מתוך הבחירות שיצרו תוך כדי התנועה בדרך.

אותם אנשים, אינם היעד עצמו, אלא רק אורחים בו. היעדים אינם מגדירים אותם. כל אחד מהם יוכל לבחור להמשיך ליעד הבא. כל אחד מהם הפיק מן ההליכה בדרך למידה אישית סובייקטיבית, ולמידה זו היא הנכס אותו ייקחו אותם אנשים אל היעדים הבאים בהם יבחרו.

כאשר האדם מתמקד ביעד הוא עלול לפספס את הדרך 

כאשר היעד הוא מוחלט (רק לשם אני רוצה להגיע) ההגעה ליעד מגדירה את העצמי (אם הגעתי ליעד אני מוצלח ובעל יכולת).

כשלא נוצרת הגעה אל היעד, נולדת חוויה של כישלון (לא הגעתי אל היעד שהצבתי לעצמי ובכך אני חווה עצמי כלא מוצלח, נטול ערך ופגום).

***

התנועה בדרך, מתוך שוויון נפש, היעדר תלות ביעד, והכרה כי היעד אינו מוחלט ויכול להשתנות תוך כדי תנועה, לצד ידיעה מהו היעד ומהו כיוון התנועה כלפי היעד, מאפשרת לנוע בדרך מתוך סקרנות, אפשור וחדווה.

בכך, התנועה בדרך הינה תנועה מתוך חופש, התפעמות, ופתיחות כלפי כל מה שיש לדרך להציע, מבלי לקטלג זאת כטוב או רע, מבלי לחשוש להפסיד או מבלי לרצות להרוויח.

במצב זה הופך האדם להיות התנועה עצמה, וכל ההתנסויות אותן צובר האדם בדרך, אינן מסווגות כהצלחה או כישלון אלא הופכות לנכסים המעשירים את האדם ומעצימים את חכמתו ותבונת ליבו.

                                                                                                                                                                                

העשרה: שיחות עם לוהאריה כישלון או התפתחות? - תלוי איך מסתכלים על זה